ראוי לתואר "בן אדם"

ראוי לתואר "בן אדם"

ישראל, 1 בינואר 2004

בני ערן נקרא על שם אחי האהוב, שנפל בקרב ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. כשערן נולד, פיתחנו כלפיו ציפיות, כמו כל הורה: שיהיה חכם, פיקח, אמיץ, יפה ומצליח, ויגשים גם את החלומות שאנו לא נצליח לממש. אך האמת חלחלה אט אט לתודעתנו, קשה ומכאיבה מאין כמוה. בגיל 8 חודשים נדמה היה שבננו לא שומע ואינו יוצר קשר עין, כאילו אינו מתעניין בעולם מסביבו.

הבדיקות הרפואיות והקיבעון הבהירו לנו סופית – בננו לא יהיה כמו כל הילדים האחרים, ביחסו לסביבה ובכל הווייתו. הציפיות התפוגגו מרגע לרגע. בהתחלה קיווינו שיצליח ללמוד לאכול, להתלבש, ללכת לש

ירותים בכוחות עצמו. כל כך רצינו לוודא שאיש לא יפגע בו, שהוא ירגיש בנוח, שתהיה משמעות כלשהי לעולמו.

אחי ערן חולץ משדה הקרב אחרי שבעה ימים בהם דימם למוות. כקצין במדינה הנלחמת על קיומה, נשבעתי שאעשה כל שביכולתי כדי לא להותיר מאחור חייל פצוע – לעולם! בשלב מסוים הבנו, אשתי ואני, שבננו ערן כמוהו כפצוע בשטח – ונשבענו לא לנטוש אותו אף פעם! נשבענו ונלחמנו על זכויות היסוד של ערן: מסגרת חינוכית מתאימה, הסעות לבית הספר עם מלווה, כיתות ממוזגות. היינו לו לפה, הסברנו מהם צרכיו.

ערן שינה אותנו מהיסוד. הוא לימד אותנו את הלקח העמוק ביותר בחיינו. קריאתו האילמת הניעה אותי לשנות את אמות המידה בחברה שסביבי, להניף דגל של רגישות ואהבה למען החלשים והפגיעים בחברה שלנו, למען ילדים כמו ערן, שקולם לעולם לא יישמע. בדומה לרבים, תמיד הייתי רגיל לאמוד דב

רים על פי קנה מידה הישגי. לאט לאט למדתי כמה קשה ונפלא בהרבה הוא קנה המידה של הרגישות האנושית.

גידלנו את ערן בבית עד שהגיע לגיל 13. ההחלטה להיפרד ממנו הייתה קשה, אך ידענו שהוא זקוק לסביבה מיוחדת, שתעזור לו להמשיך להתפתח. את המענה לכך מצאנו במעון עלה מוריה בגדרה, שם נהנה ערן מטיפול מושלם, צוות מטפלים נאמן וסביבה חברתית מתאימה. ראינו את אושרו ושמחנו איתו.

כשהתבגר והפך לגבר צעיר, השתנו גם צרכיו, והתחלנו לחפש עבורו פתרון לכל החיים. חיפשנו, חקרנו וחלמנו על מקום בו ערן וחבריו יוכלו לחיות חיים איכותיים ומכובדים, כפי שכולנו מאחלים לכל ילדינו. מקום עם המון ירוק ואוויר צח, עם מסגרת של הזדמנויות תעסוקתיות מאתגרות, טיפול רפואי ושיקומי מעולה ופעילויות חברתיות. מקום שיספק עתיד מלא תקווה. כך נרקם והוקם חלום עלה נגב – נחלת ערן.

ערן היה התושב הראשון של עלה נגב, כשהכפר פתח את דלתותיו בדצמבר 2005. הוא כל כך אהב את המקום! ראינו אותו פורח לנגד עינינו וצפינו לו עתיד מאושר. לצערנו, פחות משנה לאחר מכן חלה ערן במחלת קסלמן. בעת שהותי בחו"ל, בעודי מספר שוב ושוב את סיפורו של ערן, קיבלתי את הבשורה המרה שקרעה את לבי: ערן היקר שלי איננו. מלחמתו האמיצה הסתיימה בגיל 23, בדיוק כאשר כל העולם נפרש לפניו.