כוחה של חמלה

כוחה של חמלה

שני, ספטמבר 26th, 2011


חוה מינקוביץ'. מיאמי, פלורידה

31 במאי 2005

נולדתי שלושה חודשים מוקדם מדי, שקלתי פחות מחצי קילו, ובקושי שרדתי את לילי הראשון. כשכבר שרדתי לא היה לי סיכוי של ממש לחיות חיים רגילים, שכן בגיל חצי שנה כבר אבחנו אצלי שיתוק מוחין, מצב כרוני המשפיע על תנועות הגוף ותיאום השרירים.

כמו כל האנשים המוגבלים, ידעתי שכל חיי איאלץ להילחם ולהתמודד עם המשוכות הרגשיות הקשות לא פחות, ואולי אף יותר מהמכשולים הגופניים היומיומיים. כילדה בבית ספר יסודי סבלתי מלעגם של הילדים סביבי, הרגשתי שונה ובעיקר רציתי להיות כמו כל הילדים האחרים שיכולים לרוץ, לקפוץ ולבצע פעולות בלתי אפשריות מבחינתי.

הזמן היחידי בו לא הרגשתי משונה או מוזרה היה בעת טיפול הפיזיותרפיה היומי שלי. מול המטפלים שלי הרשיתי לעצמי להיפתח לחלוטין, ואפשרתי להם לראות את חולשותיי. הם ידעו בדיוק מה עובר עליי וכמה קשה לי לבצע את הפעולה הפשוטה ביותר. הם גרמו לי להרגיש בעננים כשהתלהבו מצעד קטן שעשיתי בלי עזרה, מהצלחתי (לאחר אימונים מפרכים!) לבעוט בעזרת כדור בספל הקפה של המטפל. במחיצת המטפלים שלי האמנתי שאני מסוגלת לבצע את כל מה שארצה – כי הם האמינו בי, כי הייתי חשובה להם.

הזיכרונות מאותם ימים הציפו אותי והעלו דמעות בעיניי כשצפיתי בסרט הווידאו על ילדי עלה. זכרתי איך כמ

ותם, נאבקתי ארוכות במטרה ללכת צעד אחד או להרים את עצמי מהרצפה. הייתי כה מאושרת לראות שהילדים זוכים באיכות הטיפול המגיעה להם, שמתייחסים אליהם כאל בני אדם, מעניקים להם סיכוי להגשים את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם. שמחתי שהם זוכים לחיות בסביבה של אנשים אוהבים ומסורים, שעמם הם יכולים לחלוק את הצלחותיהם וכישלונותיהם.

במשך השנים עברתי מספר רב של ניתוחים אורתופדיים לשיפור ההליכה שלי. למרות שכל ניתוח הצליח מאוד והכפיל את איכות החיים שלי, היה לזה מחיר. תקופות ההתאוששות הארוכות מנעו ממני להתעמל, וכתוצאה מכך נחלשו אצלי שרירים שהיו חזקים לפני הניתוחים. הייתי חייבת לבנות מחדש את כוחותיי פעם אחר פעם. זכור לי שהתאמנתי עם מטפליי על חיזוק שרירי הירכיים, כדי שבמקרה נפילה אוכל לקום מהרצפה בכוחות עצמי. לאחר שבוע, משסוף סוף הגשמתי את המטרה, קמתי על רגליי וצעקתי "יש!" כל המטפלים בחדר, שליוו את מאבקי במשך אותו שבוע, החלו למחוא כפיים ולקרוא לעברי קריאות עידוד.

עשיתי את הבלתי אפשרי בזכות העידוד המתמיד והאמונה שהפיזיותרפיסטית שלי הפגינה כלפיי כאשר הייתי מוכנה להרים ידיים מרוב תשישות, כששרירי ירכיי וזרועותיי רעדו ממאמץ. מאמציה לעזור לי להגשים את מלוא הפוטנציאל שלי הם זיכרונות שילוו אותי לעד. כיום, אני עומדת בזכות עצמי, לומדת באוניברסיטה וחיה חיים איכותיים ומכובדים – הודות לשנים רבות של עבודה קשה ונחישות, שלוו בתמיכתם המופלאה של הוריי ומטפליי.

ארגון כדוגמת עלה משרת מטרה חשובה מאין כמוה לבעלי בעיות גופניות ונפשיות. עובדי עלה שמקדישים את חייהם למען ילדים כמוני, הם האור בקצה של מנהרה ארוכה וחשוכה. בעיניי ומתוך ניסיוני, אנשי עלה ראויים לכבוד הגדול ביותר על עבודתם המדהימה, המשנה את חייהם של ילדים רבים.